האם עד עלות השחר הוא באמת מושג "חדש" למשחק?

דעה: מפתחי משחקים משתמשים ב"חדש "כדרך לתאר את חווית המשחק. אבל האם זה הדבר הנכון לעשות?

המושג שמשהו 'חדש' מתייחס באופן ספציפי לכך שהוא לא היה קיים עד עכשיו, לא באופן אוניברסלי ולא מבחינת המציאות וההווי האישי שלנו. כאשר הנורה עלתה למקום, זה היה חדש באמת - דבר שאיש לא ראה קודם, חוויה חדשה באופן אוניברסלי. כשאתה רואה את במבי בפעם הראשונה, הסרט הזה חדש עבורך אבל הוא לא חדש לדורות הקודמים - מישהו ראה את זה בעבר, אבל זה נשאר חדש מבחינת ההיסטוריה שחווית דרך שלך עיניים.

שתי ההגדרות של 'חדש' נכונות ואמינות באותה מידה, כל עוד אתה מסכים עם הרעיון שלמציאות האישית שלך יש חשיבות שווה כמציאות המשותפת של היקום. שניהם קיימים בו זמנית ופועלים להעצמתם ולמידע זה על זה.

בלבול מגיע לפרשנות המילה 'חדש', בוודאי כאשר מדובר בשיווק ובמכירות. בניסיון לגרום למשהו להיראות מלהיב יותר ממה שהוא (אולי) באמת, שמות תואר מסוג זה נקשטו בנטישה פזיזה ועם מעט כבוד להגדרה שעומדת מאחוריו.


משחק האימה הקרוב בלעדי ל- PS4 עד המשחק הוא האחרון שקיבל את הטיפול ההיפרבולי, שניהם המו"ל סוני והמפתח Supermassive Games מעוניינים לקדם אותו כמשהו פורץ דרך, טרי באמת וייחודי. האם זה באמת חדש?

הרעיון נסוב סביב שמונה בני נוער שנתקעו בבקתה מבודדת ונלחמים על חייהם. בהתחשב בתואר המשחק, אפשר להניח בשלב זה שהם מנסים לשרוד עד אור הבוקר. שלב את המושג הסיפורי הזה עם העיצוב החזותי של צוות השחקנים, האסתטיקה הסביבתית והאיום של רוצח סדרתי לכאורה בלתי מנוצח וקיבלת את העלילה הרופפת של כמעט כל סרט סלאשים אי פעם מיוצר.

כוח בלתי ניתן לעצירה לעומת בני נוער סקסיים-אך-פגיעים הם הרעיון העומד מאחורי כל דבר, החל מטבח המנסרים של טקסס וכלה בצעקות, החל מליל כל הקדושים ועד לבקתה ביער. ככיוון יצירתי, זה לא רעיון 'חדש' וכל מי שיש לו ניסיון בסוג כזה של סרטים ימצא עד שחר (על סמך מה ששיחקנו עד כה) מוכר להפליא.


החוויה שעד שחר מנסה לספק כבר קיימת, היא פשוט לא, ניתן לטעון, קיימת בצורה של משחק וידאו. האם מושג שנמשך כל כך חזק וברור במדיום אחר יכול להיחשב אי פעם למקור באמת רק על ידי העברתו לפלטפורמה חדשה?

עד שחר מרגיש כל כך כמו סרט סלאש שקשה להאמין שצוות העיצוב שלו רצה ליצור משהו אחר מלבד הומאז 'ישיר לדברים כאלה. זה בוודאי לא 'משחק סלאש', זה סרט סלאש שנדחס לתוך חבילת משחקי וידאו. אין להתפלא אם כן שהאלמנטים המאכזבים ביותר ממה ששיחקנו עד כה הם אלה שנועדו להקל על האינטראקציה. השפה, הקצב והנימה של מה שמציעים כאן הם 'חוויה קולנועית', מה שגורם לרגעי האינטראקציה להרגיש מגושמים בהשוואה.

זה לא שתוכניות הקלט לא עובדות, הבעיה מוטלת יותר על התיאוריה של רעיונות אינטראקטיביים לביצוע נעליים לתבנית הבנויה סביב צפייה פסיבית. ערבוב בין שני רעיונות קיימים בהחלט יכול להוביל ליצירת משהו חדש, אך תערובת זו של קולנוע ומשחקיות זה משהו שאנחנו מכירים היטב בשלב זה ומשהו שאנחנו נשארים בו לא משוכנע על ידי. אין ספק שקבלת החלטות מסוג זה קיימת בכל דבר, החל בגשם כבד וכלה במתים המהלכים.


איפה שעד שחר מפרסם את עצמו בלהט ביותר כמשהו מקורי הוא במתן הבחירה הנרטיבית שלו. מתוך שמונת בני הנוער שממלאים תפקידים משותפים, כולם יכולים לשרוד או למות בהתאם למעשיכם והחלטותיכם. ייתכן שתגיע לגמר עם שמונה אנשים שלמים. באותה מידה ייתכן שהסיפור שלך יסתיים מוקדם מכיוון שכולם בדקו את הרמז הראשון לסכנה.

זו בהחלט לא גישה חדשה לחלוטין לנרטיב משחקי הווידיאו, אך רמת המורכבות הנדרשת בכדי לגרום למערכת כזו לעבוד עם שמונה משתתפים ראויה לשבח. חשוב יותר מאשר ליצור תסריט שפועל לכל האפשרויות, אולם האם 'בחירה' כזו משפיעה על החוויה באופן שגורם לה להרגיש מקורית ומתקדמת.

ייתכן שתקבל כמה מההחלטות, אך איזו אפשרות אי פעם שתשלב עליה תביא לנרטיב של סרט קיצוץ. עיקר הדבר הוא שלמרות האפשרויות המוצגות בפניך, אתה עדיין הולך לחוות גרסה ייחודית לאירועים. מסיבה זו, האם אלמנט הבחירה גורם לו להרגיש 'חדש' או שונה בהשוואה למעבר נרטיב שהוגדר מראש?

בין אם מוגדרים מראש ובין אם פתוחים, אתה עדיין רק הולך לראות סיפור אחד מתרחש. האם הסיפור הזה יהיה פחות עוצמתי אם היה כותב לחלוטין סופר?


הסיפור של כל שחקן עשוי להיות שונה במקצת אחד מהשני, אך כל שחקן עדיין יקבל חוויה של סרט סלאש שראינו בעבר.

הפעלה מחדש של המשחק בפעם השנייה או השלישית כדי לראות מערך אירועים אחר עשויה לתת לך נקודת מבט חדשה, אך סוג זה של ביקור מחדש פוגע לחלוטין בתמצית הליבה של הבחירה. בהתבסס על חוויות של משחקים מסוג זה בעבר, בביקורים הבאים אתה פשוט מוצא את עצמך בוחר אפשרויות שלא בחרת בהתחלה - מסיר תחושה של חופש בחירה.

אולי תשחק עשר פעמים, אבל רק הפעם הראשונה תחוש משמעותית ומציאותית - כל דבר מעבר לזה ירגיש כמו לצפות בגזרת במאי הכוללת סצנות שנמחקו מה- מְקוֹרִי. שוב, זה עובד כדי לערער את הרעיון שלפני שחר מציע משהו חדש באמת.

אם נחזור לרעיון המקורי של המשמעות של 'חדש', עד שחר ירגיש חדש רק אם תגיע אליו בלי שום ניסיון קודם של סרטי סלאש ומשחקים הכוללים אפשרויות מסוג זה. אם זה אתה, במציאות האישית שלך, זה יכול להרגיש כמו חוויה מקורית מאוד.


האזהרה לכל זה היא ש - בהתבסס על מה ששיחקנו עד כה - עד שחר אכן נראה חוויה מבדרת. אולם בידור אינו שווה למקוריות או 'חדשנות' והגיע הזמן שתעשיית משחקי הווידיאו תיפסק מעמיד פנים שרעיונות מסוג זה - במיוחד אלה שאולים ממדיומים אחרים - הם פורצי דרך באמת ייחודי.

אנו חיים בעולם המחובר ביחד בו הבידור הוא יראת כבוד עצמי ומעוררת השראה רבה ממה שהיה, והיה פופולרי בעבר ובהווה. לראות סרטים ומשחקים כשתי ישויות בלעדיות לחלוטין זה לא להבין את האופי של מה שלעתים קרובות הוא סביבה מפוקפקת. אולי זה לא הופיע בצורה הזו בדיוק במשחק הווידאו, אבל זה לא הופך אותו לחדש.